מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי 

הקמת מדינת ישראל לאחר אלפיים שנות גלות היא ללא ספק נס שאין לו תקדים היסטורי. הדבר המשותף לכל גלי העלייה והתנועות הציוניות, מהביל"ויים ועד היום, היא השאיפה לחיות במדינה יהודית. הוויכוחים האידיאולוגים בין החלוצים לבין הבית"רים והדקויות שבין השומר הצעיר לחסידיו של בורוכוב מעולם לא היו על זכותו של העם היהודי למדינה משלו.

מדינה לעם היהודי היא הדבר הבסיסי שלשמו התכנסנו כאן, ויש לשמור עליה מכל משמר.

אלפיים שנה חלמו אבותינו על השיבה לציון. מיליוני יהודים נרצחו ברחבי תבל כי לא הייתה להם מדינה בה יוכלו לחיות, מדינה שתגן עליהם. אנו, ברי המזל, צריכים לשמור על מדינתנו מכל משמר. גם אחינו היהודים שחיים היום בתפוצות חיים בביטחון גדול יותר מאחר והם יודעים שמדינת היהודים תמיד תהיה פתוחה בפניהם.

לכן, יש לשלול לחלוטין ולהילחם ללא פשרות בתפיסה של מדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה משום שעם התפיסה הזו אין שום טעם לקיומה של מדינת ישראל.

באופן מעשי, משמעות היותה של מדינת ישראל מדינת העם היהודי היא שבהתנגשות בין ערכים דמוקרטים לבין שמירת צביונה של ישראל כמדינה יהודית – המדינה היהודית גוברת. כך בנו את המדינה האבות המייסדים ולכך הם כיוונו. לכן הם גם חוקקו את "חוק השבות" שחל רק על יהודים. החוק הזה לא הופך את ישראל למדינה פחות דמוקרטית.

כל מדינה שומרת על צביונה. כך בארה"ב, הדמוקרטיה המובילה בעולם, שבה בהתאם לחוקה האמריקאית רק מי שנולד בארה"ב יכול להיבחר לנשיאות (ראו ההבדל בין רונלד רייגן לארנולד שוורצנגר, שני אזרחי ארה"ב, שחקנים מפורסמים שהפכו למושלי קליפורניה, אך רק אחד מהם היה רשאי להתמודד לנשיאות משום שהשני לא נולד בארה"ב). אף אחד לא טוען שבשל כך ארה"ב אינה דמוקרטיה או דמוקרטיה פגומה. כך גם בישראל – זכותנו לשמור על צביונה של המדינה כמדינה יהודית וציונית, והזכות הזו איננה נתונה לשום פשרות.

מכאן גם תפיסתנו בסוגיית הדת והמדינה: יש זיהוי מוחלט בין הדת והלאום היהודי ואין להפריד את הדת מהמדינה, אולם יש לאפשר לכל אחד לחיות על-פי אמונתו ובאופן חופשי ברוח המשפט "חיה ותן לחיות".