מפלגת "ישראל ביתנו" אינה מפלגה המפריחה סיסמאות לאוויר לקראת בחירות על מנת לצאת ידי חובה. תפיסת העולם שלנו, המתבססת על תורתו של זאב ז'בוטינסקי, תמיד היתה ברורה. ליבנו ופינו שווים. מסמך זה מייצג באופן נרחב ובהיר את השקפת עולמנו במגוון תחומים תוך שימת דגש על העקרונות הבסיסיים בהם אנו מאמינים המבדילים אותנו ממפלגות אחרות. 

שלושת העקרונות הבסיסיים המייצגים את אבני היסוד של "ישראל ביתנו" הם:

  1. אחדות העם
  2. מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי
  3. בלי נאמנות אין אזרחות

 

אחדות העם

לאורך ההיסטוריה למדנו ששנאת חינם, ריב אחים ומחלוקות פנימיות – הם אלו שהביאו על עם ישראל את האסונות הגדולים ביותר. ניתן למצוא אין ספור ציטוטים ודוגמאות לכך במקורות ובספרי ההיסטוריה.

מאז הקמת מדינת ישראל, וביתר שאת משנת 1967 ועד היום, דבר זה בא לידי ביטוי בוויכוח המפלג את העם בנוגע ליהודה ושומרון ולגורל ההתיישבות  היהודית.

אחת מהדילמות הקשות ביותר נוגעת לשאלה מהי הגישה הנכונה לגבי הוויכוח הזה, ומה היה מחליט ראש בית"ר לו היה מתבקש להכריע בנושא.

מבלי להיכנס לנבכי תורתו של ז'בוטינסקי (ומי שרוצה יכול לעיין בספרו המרתק של משה בלה "עולמו של ז'בוטינסקי" ) ומבלי לוותר על החלום או על העיקרון של ארץ ישראל השלמה, ברור שבסופו של דבר צריך להגיע לפשרה מוסכמת ומושכלת שתביא לאחדות העם, שהיא הדבר החשוב ביותר.

התפיסה הרוויזיוניסטית תמיד הייתה תפיסה ריאליסטית וגם אלו ששרו ושרים "שתי גדות לירדן" מבינים שבצד השני של הירדן שוכנת הממלכה ההאשמית ואף אחד לא מדבר על הפיכתה לחלק ממדינת ישראל, או על כוונתו להקים שם יישובים. זו גם הייתה הכרעתו של מנחם בגין בקמפ-דיוויד.

בסופו של דבר בוויכוח בין שלמות העם לבין שלמות הארץ – שלמות העם גוברת. על שלמות העם אי אפשר להתפשר ועל אובדנה אי-אפשר להתגבר.

בלי נאמנות אין אזרחות

אחד הוויכוחים הקשים והעמוקים ביותר בחברה הישראלית נוגע למקומם של המיעוטים במדינה. מה הן זכויותיהם וחובותיהם. גם במקרה זה, "ישראל ביתנו" נוהגת על פי תורת ז'בוטינסקי.

או סבורים שלא צריך להיות הבדל ביחסה של המדינה אל יהודים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים או בני מיעוטים אחרים. כל מי שהוא אזרח ישראלי, חלות עליו אותן חובות ואותן זכויות.

גם לשאלה הקנטרנית "איך אפשר לצפות מערבי להזדהות עם המדינה הציונית, לשיר התקווה ולכבד את דגל ישראל" התייחסנו רבות בעבר, בעל פה ובכתב, אבל חשוב לחזור על כך פעם נוספת: התשובה היא שדווקא לנו, לעם היהודי שהוא תמיד לויאלי למדינות שבהן הוא חי בגלות, דווקא לנו יש זכות לדרוש זאת גם מהמיעוטים החיים בקרבנו.

במלחמת העולם הראשונה לחמו יהודים משני צידי המתרס, ולצערנו אף הרגו האחד את השני כשלבשו מדים של צבאות שונים. במדינות ערב כיהנו יהודים במשרות בכירות בשלטון, אפילו כשרים בממשלות עיראק ומרוקו, והיו נאמנים לאותן מדינות ולסמליהן. לכן זה לגיטימי לצפות גם מהמיעוטים ומקבוצות שונות בישראל לגלות נאמנות והזדהות, לכבד את סמלי המדינה שבה הם אזרחים שווי זכויות ולצפות מכל צעיר, חרדי או ערבי, שיעשה שרות צבאי או לאומי.

זו גם הסיבה שאדם שחי בישראל והופך את יום העצמאות ל"יום הנכבה", יום אסונו, הוא עניין שיש להילחם בו בצורה נחרצת ובאופן מעשי. אנו, "ישראל ביתנו", כבר חוקקנו חוק בכנסת שקובע שרשות מקומית שמציינת את "יום הנכבה" לא תקבל סיוע כספי ממדינת ישראל וחוקים נוספים שמיישמים בפועל את התפיסה ש"בלי נאמנות – אין אזרחות". אנו נמשיך בכך עד שהרעיון יוטמע לחלוטין. אסור להשלים עם תופעות של הנפת דגל שחור ביום העצמאות, או אי כיבוד צפירה ביום הזיכרון על ידי ערבים או פלגים חרדיים קיצוניים.

אסור גם להשלים עם התופעה המסוכנת של ההקצנה של חברי הכנסת הערבים, המסיתים נגד המדינה שבפרלמנט שלה הם מכהנים. חברי הכנסת הערבים למדו שהסתה פרועה נגד ישראל – משתלמת. בזכותה הם מקבלים פרסום, תמורה כספית נכבדה ממדינות ערביות כמו קטאר, ותמיכה פוליטית מהציבור הערבי ההולך ומקצין. יש לשים סוף לתופעה הזו ללא היסוס וללא דיחוי. יש "לצייד" את מערכת המשפט בחקיקה מתאימה שתחייב ענישה מרתיעה על התנהלות כמו זו של חברי הכנסת הערבים, ותמנע הישנות המקרה שבו בג"צ ביטל את החלטת ועדת הבחירות  לאחר ש"ישראל ביתנו" הביאה לפסילתה של בל"ד מלהתמודד בבחירות.

לסיכום נושא זה, נחזור שוב לתורת ז'בוטינסקי שאומרת שעלינו לנהוג כ"גאון, נדיב ואכזר". המשמעות היא שהמיעוט הלא-יהודי אשר חי בתוכנו, המזדהה עם המדינה ותורם לה, צריך לקבל את כל הכבוד והזכויות – עד חצי המלכות. לעומת זאת, מי שחי איתנו ופועל נגדנו – יש להילחם בו עד חורמה.

אלו הם עקרונות הבסיס שבהם אנו מאמינים. היישום המעשי של העקרונות הללו, מחייב קודם כל ניהול נכון. הבסיס להתנהלות נכונה היא כושר מנהיגות.


מנהיגות וניהול

ניהול נכון הוא התנאי הבסיסי להצלחה ולהובלה נכונה של המדינה. מנהיג טוב הוא כזה שקודם כל מתנהל על-פי שכל ישר ולא על-פי סקרים. מנהיג שפועל על-פי האמת שבה הוא מאמין, מדבר אמת ולא חושש לשחות נגד הזרם, אם יש בכך צורך. ניהול נכון של מדינה צריך להיות דומה לניהול חברה עסקית. הממשלה צריכה להתנהל כמו מועצת מנהלים, ראש הממשלה צריך להיות "יו"ר הדירקטוריון" והכנסת "אסיפת בעלי המניות" המייצגת את העם על כל גווניו. כך אפשר להגיע לתוצאות: להוריד את יוקר המחייה, לבטל בירוקרטיות וחסמים ולאפשר חיים טובים יותר לאזרחים.

כיום, בשל המבנה השלטוני הקלוקל, המדינה מתנהלת כמו חברה עסקית שחברי הדירקטוריון שלה מנהלים מאבקי-כח, מתקוטטים, מסוכסכים בינם לבין עצמם ומשמיצים האחד את השני. לחברה כזו אין סיכוי להצליח. תוצאת ההתנהלות הזו היא שבמשך 68 שנות קיומה של המדינה, כיהנו בה 34 ממשלות, ורק ממשלה אחת, ממשלתה של גולדה מאיר, השלימה את כהונתה עד תום, וגם זה בגלל מלחמת יום הכיפורים שהתנהלה באותו זמן.

אין ספק שמצב כזה, שממוצע הכהונה של ממשלה בישראל הוא שנתיים, אינו מאפשר לקדם תהליכים ולהפיק תועלת למען הציבור. לכן בצורה בה מתנהלות היום הממשלה והכנסת, המדינה לא מתנהלת כראוי.

יש צורך בהפרדת רשויות מלאה:

הממשלה – צריכה למשול.

הכנסת – צריכה לחוקק ולפקח.

בית המשפט – צריך לשפוט.

המצב הנוכחי, בו כמעט רבע מחברי הכנסת מכהנים גם בממשלה, הוא מצב לא בריא הפוגע בהפרדת הרשויות ולא מאפשר תפקוד יעיל של הממשלה או פיקוח יעיל של הכנסת. גם המצב שבית המשפט העליון מרחיב את גבולות השיפוט, מנכס לעצמו סמכויות וכופה את דעתו על הכנסת הוא מצב מעוות ולא תקין במשטר דמוקרטי.

 יש להקפיד על הפרדת רשויות מלאה ובריאה

יש להביא לכך ששרי הממשלה יהיו אנשי מקצוע ולא חברי כנסת. הכנסת תעסוק בחקיקה ובפיקוח על הממשלה, ויוקם בית משפט לחוקה.

"ישראל ביתנו" הביאה לחקיקת חוק המשילות. זהו צעד ראשון וחשוב בדרך ארוכה ליצירת שלטון תקין המתפקד כראוי לטובת האזרח.

בנוגע לדברים הדחופים ביותר שבהם יש לטפל למען אזרחי ישראל:


תכנית השלום של "ישראל ביתנו"

– השאיפה והניסיונות להגיע לשלום מלווים את מדינת ישראל עוד לפני הקמתה. כבר ב-1947 קיבלה הסוכנות היהודית בשם היישוב היהודי בארץ ישראל, את תכנית החלוקה על-אף שלא היתה לשביעות רצונה. למרות זאת, העולם הערבי כפה עלינו מאז מלחמה אחר מלחמה. כחלק מרצונה בשלום אף ויתרה ישראל במהלך השנים על שטחים ביחס של פי 3.5 מגודלה.

לכן, ההאשמות כלפי עצמנו על-כך שאין הסדר שלום בין ישראל לפלסטינים הן האשמות חסרות בסיס של אלו שמשקרים לעצמם ולאחרים. יש כאלו המאשימים כי בשל ממשלות הימין ששולטות בישראל אין הסדר. אך מאז 1993 ניסו מנהיגי ישראל השונים, לרבות מנהיגים מהשמאל כמו פרס, ברק ואולמרט, להגיע להסדר שלום והציעו לערפאת ולאבו-מאזן הצעות יותר מנדיבות. הפלסטינים סירבו. גם תכנית ההתנתקות והפינוי החד-צדדי של יישובים על-ידי ראש הממשלה אריאל שרון הסתיימה בכישלון מהדהד.

בכדי להגיע להסדר צריך קודם להבין שכשהאבחנה לא נכונה, התרופות לא יתאימו והחולה לא יבריא. לכן, בדרך בה הלכו עד היום אין סיכוי להגיע לתוצאה נכונה.

אך לא די להגיד מה לא נכון לעשות, יש גם לומר מה כן צריך לעשות:

"ישראל ביתנו" מבינה כי הסכסוך של מדינת ישראל איננו רק סכסוך טריטוריאלי עם שכנינו הפלסטינים אלא סכסוך תלת-ממדי משולב: מדינות ערב-פלסטינים-ערביי ישראל. לכן, ההסדר עם הפלסטינים חייב להיות חלק מהסדר כולל, שיכלול הסכמי שלום עם מדינות ערב וחילופי שטחים ואוכלוסיות.

השמאל מאמין כי קודם כל צריך להגיע להסדר עם הפלסטינים ובעקבותיו ניתן יהיה להגיע להסדר עם שאר מדינות ערב. נוסחה זו, מעבר לעובדה שנוסתה כבר במשך יותר מ-20 שנה ולא הניבה תוצאות, גם נותנת כוח מופרז בידי הפלסטינים וגורמת לכך שהם לא  מוכנים להתפשר בדרישותיהם.

לתפיסתנו, המצב הוא הפוך: אין טעם בהגעה להסדר עם הפלסטינים בלבד משום שהוא לא יפתור את בעיית הנאמנות של ערביי ישראל, לא יביא רווח מדיני וכלכלי מקשרים עם מדינות ערב ולא יביא לסופיות הסכסוך בין ישראל לעולם הערבי. רק עסקת חבילה כוללת תביא לתוצאה הרצויה.

הסדר כזה אפשרי משום שהיום רבים כבר מבינים שהבעיה הפלסטינית היא אינה הבעיה המרכזית או הגורם לאי השקט במזרח התיכון. מאורעות האביב הערבי בתוניסיה, לוב, מצרים, סוריה, עיראק, תימן ובמקומות אחרים מוכיחים זאת. גם מדינות ערב המתונות מבינות זאת, ויודעות כי האיום עליהן הוא לא מדינת ישראל והציונות, אלא הארגונים האסלאמיים הקיצוניים כגון דאע"ש, ג'בהאת א-נוסרה, האחים המוסלמים, חמאס, הג'יאהד האיסלאמי, החיזבאללה ואחרים. לכן היום, לראשונה, אפשר להגיע להסדר כולל שתנאיו יהיו סבירים ומתקבלים על-הדעת מבחינת ישראל.

בנוגע לערביי ישראל ההסדר חייב לכלול את תכנית חילופי השטחים והאוכלוסיות. הסדר כזה עם המדינה הפלסטינית יאפשר לערביי ישראל שאינם מזדהים עם מדינת ישראל להפוך להיות חלק מהמדינה הפלסטינית. מהלך כזה יפתור קודם כל את הבעיה של הערבים במשולש ובוואדי-ערה שסמוכים לשטחי הרשות הפלסטינית ויוכלו להפוך ולהיות אזרחי המדינה הפלסטינית מבלי לעזוב את ביתם, ויאפשר גם לערבים ממקומות אחרים בישראל, כגון יפו, עכו וכו', שחשים שהם חלק מהעם הפלסטיני, לפתור את בעיית הדואליות ואת "פיצול האישיות" שממנו הם סובלים. הם יוכלו להחליט, הן מבחינה תודעתית והן מבחינה מעשית, אם הם חלק ממדינת ישראל או מפלסטין. אלו שיחליטו שזהותם היא פלסטינית יוכלו לוותר על אזרחותם הישראלית ולעבור ולהיות אזרחי המדינה הפלסטינית העתידית. על מדינת ישראל אף לעודד אותם לכך באמצעות מערכת תמריצים כלכליים.