עיתונאי קטן שלי, שקרן גדול שלי/אביגדור ליברמן

עיתונאי קטן שלי, שקרן גדול שלי/אביגדור ליברמן

שמחתי לראות ביום שישי האחרון שנחום ברנע הקדיש לי פעם נוספת חלק נכבד מטורו השבועי. קראתי את דבריו של ברנע, שלטורו אפשר לקרוא "מיומנו של שקרן בלתי נלאה", ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות לאור המחשבה על עד כמה "חתן פרס ישראל לעיתונות" יכול להיות בדאי ובעל דעות קדומות, על "רוסים", "אתיופים" או "ירושלמים", כל מי שהוא לא המילייה של ברנע.
כך כתב ברנע בטורו: "לפני חודשים אחדים לקח אביגדור ליברמן, אז שר החוץ, את חבריו, קבוצה גדולה של אנשי עסקים ירושלמים לטיול ברפובליקה סרפסקה. אחד הנוסעים דיווח על חוויותיו: ...(על) יופיה של בניה-לוקה, עיר המחוז... הירושלמים שעולם החוויות שלהם משתרע בין אצטדיון טדי לשוק מחנה יהודה לא הפסיקו להתפעל...".
באמת, בחודש ספטמבר נסעתי עם קבוצת חברים לטיול "אבות ובנים" בבלקנים. רוב בנינו הם לאחר שירות צבאי וזו היתה הזדמנות נהדרת לצאת לטיול שברובו הוקדש למסלול בעקבות סיפוריו של הסופר הנערץ איבו אנדריץ'. בקטעים מסויימים בטיול מי שהדריך אותנו היה הבמאי הנודע אמיר קוסטוריצה, שגם הוא מחסידיו המושבעים של אנדריץ'. הטיול הזה השתרע על פני 3 מדינות: מונטנגרו, סרביה ובוסניה-הרצגובינה. רפובליקה סרפסקה היא חלק אוטונומי מבוסניה-הרצגוביה. בניה לוקה היא אכן עיר מחוז של רפובליקה סרפסקה, אך בטיול זה, למרות תיאורו המרגש של ברנע, היא לא נכללה במסלול, משום שהסופר אנדריץ' לא כלל אותה בסיפוריו...
נמשיך. קבוצת "אנשי העסקים הירושלמים" שעליה מדבר ברנע, כללה 3 חיפאים, תל-אביבי, תושב ראשון, תושב נוקדים, תושב בריסל, תושב קישינייב ו..2 ירושלמים. נכון שליבו של כל יהודי נמצא בירושלים, אבל בניגוד לדבריו של ברנע, רק שניים מתוך העשרה באמת מתגוררים שם...
זה לא סוד שאזור הבלקנים הוא אחד מהאזורים האהובים עלי לתיור. אינני חובב מושבע של קניות בניו-יורק או בפריז ואני מעדיף חופש פעיל של טבע, טיולים ורפטינג. כנראה שהנאות כאלה הן פסולות בעיניו של ברנע.
זה נכון שהייתי שר החוץ הישראלי הראשון שביקר בבוסניה- הרצגובינה ושביקר בכל מדינות הבלקן, מזרח ומרכז אירופה. יש האומרים שלזכות כך אפשר לזקוף את העובדה שבוסניה- הרצגובינה, למרות שהיתה המדינה התשיעית שעליה בנו הפלסטינים שתעניק להם את הקול הדרוש במועצת הביטחון כדי להשיג הכרה כמדינה חברה מלאה באו"ם, לא הצביעה בעדם בסופו של דבר והפלסטינים נחלו כשלון. כך קרה עם בוסניה-הרצגובינה גם בהצבעה השניה על מדינה לא-חברה בעצרת האו"ם (אגב, מיותר לציין שבמדינה כמו בוסניה- הרצגובינה לא ניתן לערוך, במעמדי כשר חוץ, שום ביקור חשאי ואכן, לצערי, בארבע שנותיי כשר חוץ ביקרתי שם רק פעמיים באופן רשמי ופעם אחת כחלק מטיול כולל בבלקנים).
אם ברנע, שלא כהרגלו, היה מתעמק בחומר, הוא היה גם לומד שהמקבץ הגדול של מדינות שנמנעו או תמכו בעמדת ישראל בהצבעה בעצרת האו"ם משתרע בין פראג לקישינב. כך למשל צ'כיה היתה המדינה היחידה באירופה שתמכה בעמדת ישראל, אלבניה היתה המדינה המוסלמית היחידה בעולם שנמנעה ומולדובה היתה המדינה היחידה ממדינות חבר העמים שנמנעה בהצבעה. וגם המדינות הבלטיות, ורומניה, בולגיה, הונגריה, סלובקיה ואחרות, לא נתנו את קולם לפלסטינים.
בקטע נוסף באותו טור כותב ברנע כי "לליברמן יש גם יחס מיוחד למולדובה, המדינה בה נולד. במהלך כהונתו כשר חוץ הוא אישר רק למדינה אחת להעניק לאזרח ישראלי תואר של קונסול כבוד. המדינה המאושרת היתה מולדובה. הזוכה המאושר לא היה ישראלי שעלה משם, למרות שחיים בארץ רבים כאלה... הזוכה היה סימו טובול, איש עסקים ירושלמי".
שוב ברנע לא ביצע אפילו בדיקה פשוטה מול משרד החוץ, כי אז היה מגלה שבתקופת כהונתי מונו 29 קונסולים של כבוד, רובם אנשי עסקים ולרובם אין קשר מולד למקום שאליו התמנו.
בטור אחר שפירסם ברנע ב- 18.12, כתב כי "דני אילון הודח מתפקיד סגן שר החוץ אבל הוחזר לתפקיד ברגע שהתברר שהוא עשוי להידרש להעיד בפרשה...". כרגיל אצל ברנע, כל קשר למציאות מקרי בהחלט. דני אילון לא נבחר לרשימת "ישראל ביתנו" לכנסת הבאה. בשום שלב הוא לא הודח מתפקידו כסגן שר החוץ וממילא לא הוחזר. הוא היה אמור להישאר בתפקידו עד להרכבת הממשלה הבאה, ולאחר שהתברר כי לפי החוק, עם התפטרות שר מתפטר באופן אוטומטי גם סגנו, החליט רה"מ להביא לכנסת הודעה פורמאלית על מינויו "מחדש" של אילון לתפקיד עד להרכבת הממשלה הבאה, כפי שהיה אמור להיות ממילא.
ב-13/1/2012 פירסם ברנע, בעוד טור של עלילות בדים וסיפורי עמים, כי באחת השבתות הגעתי לשחק טניס באחד ממרכזי הספורט בירושלים. "חמישה מאבטחים התפרסו מסביב, לאבטח את השר ואת כדוריו. הם דרשו מהשומר בכניסה שיפתח להם שער לרכב, למקרה שירצו למלט את השר החוצה. כשאמר, אסור לי, הם ירדו עליו. השומר היה עולה מאתיופיה." אלא שמעבר לעצם הנסיון לייחס לי אחריות שאין לי על מעשי מאבטחי היחידה לאבטחת אישים – הדברים לא היו ולא נבראו כלל וכלל. לא משל ולא חלום. לאור בקשתי לבירור הענין נערכה בדיקה על-ידי כל הגורמים הרלוונטיים ומכתבים רשמיים מלשכתו של ראש השב"כ ושל סגן ראש אגף הבטחון באוניברסיטה העברית בירושלים, לה שייך מרכז הספורט, מעידים באופן חד-משמעי וברור כי "לא היו הדברים מעולם". אני, אגב, בניגוד לברנע, חף מגזענות ועיוור צבעים לעדות, אני אינני נזכר בעולים מאתיופיה רק כשצריך לנגח מישהו, אני מיניתי שגרירה ראשונה מבני העדה האתיופית.
אבל הנייר המסכן של ברנע צריך לסבול הכל, והוא סומך על כך שרק מעטים מכירים את העובדות ומתעמקים בפרטים, ולכן טור אחרי טור, שבוע אחרי שבוע, יכול ברנע לשקר באין מפריע מתוך תקווה שקוראיו בורים ולמושאי כתיבתו לא יהיה את האומץ להעמידו במקום.
אלו הם רק מקצת מהדוגמאות, על קצה המזלג, מכתביו של איש המונע משנאה אובססיבית, שאינו בוחל בשקרים ושפעמים רבות מידי לסרטי מדע בדיוני יש יותר קשר למציאות מאשר לדברים שהוא כותב בטור פובליציסטי חדשותי כביכול.
מכיוון שהוא זכה בפרס ישראל לעיתונות, ראוי להעניק לו גם את "פרס שקרן ישראל לעיתונות".
אני כבר הזמנתי באופן פומבי את ברנע להגיש נגדי תביעת דיבה, ואני מוכן לשם כך גם להסיר את חסינותי על מנת שגם פסיקה רשמית של בית משפט תאשש את הקביעה שברנע הוא שקרן.
עיתונאי קטן ושקרן גדול.