אני חרדי, חייל משוחרר ובוחר בליברמן 

מאת: מאיר שמצוב, חרדי ממודיעין עילית וחייל משוחרר

הצעת החוק של סיעת "ישראל ביתנו" – לא מתגייסים, לא מצביעים – שתעלה היום להצבעה בכנסת, היא בעיניי אחת מההצעות החשובות ביותר שידעה מדינת ישראל.

ואני אומר זאת לא רק כאזרח, אלא מתוך סיפור אישי שחקוק לי בגוף ובנשמה.

אוקטובר 2023. השעה 10:00. הטלפון שלי מצלצל.
"שלום, מאיר. מדבר אופק, הקצין שלך. תתייצב מיידית בבסיס יחידת נפגעים בירושלים."
"כן, המפקד. נעשה ונשמע," עניתי.

לא ידעתי לקראת מה אני הולך. כשהגעתי לבסיס, המפקד קיבל אותי בפנים חתומות:
"זו המיטה שלך. אל תתרחק. כשנתקשר אליך – יש לך דקה להיכנס לתא הנהג. תהיה זמין 24/7."

בלילה הראשון, 4:00 לפנות בוקר, הטלפון שוב מצלצל.
אני נכנס לרכב. שני קציני נפגעים מצטרפים.
"אסור לך לדבר," הם אומרים.
"סע בזהירות למעלה אדומים."

אני מסיע אותם בשתיקה.
הטלפון שלהם כבר מחייג:
"הבן שלכם פצוע קשה. בין חיים למוות. תרדו למטה, אנחנו בדרך לאסוף אתכם לבית החולים."

ההורים עולים לרכב. הדמעות שקטות, אבל מוחצות.
"מה מצבו?" הם שואלים.
אני, חייל בן 20, עיניי דומעות, פי חתום. אין לי מילים. רק שתיקה רועמת.

שבועות וחודשים חייתי כך – יום ולילה, שבת וחג.
מול מבטיהם של ההורים, מול המראות, מול השכול והכאב – אתה מבין דבר אחד:
אי אפשר לחיות במדינה ולהיות מנותק מהאחריות עליה.

בישראל של 2025, השיח סביב חוק הגיוס והשתלבות החברה החרדית שוב עולה לכותרות.
אבל זו לא רק שאלה של ביטחון לאומי – זו שאלה של אחריות חברתית.

הפתרונות קיימים.
עד 1977 רוב החרדים שירתו בצבא, לחמו במלחמות ישראל.
מה שקרה מאז אינו גזירת גורל – אלא תוצאה של מדיניות מבודדת שבחרה להתנתק מהחברה הכללית.

אני חרדי. אני גם חייל. זה לא סותר. זה מחזק.

הרמב"ם עצמו כתב: "במלחמת מצווה – אפילו חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה."
ולמיטב זכרוני, הרמב"ם הוא יהודי לא פחות טוב מדרעי או גפני.

המציאות מחייבת: כל אזרח חייב לתרום – בצבא או בשירות אזרחי.

הצעת החוק של אביגדור ליברמן מבטאת אמת פשוטה:
מי שלא תורם – לא קובע.
לא מתגייסים? לא מצביעים.

הבחירה להשתלב היא גם הזכות לבחור.

העתיד של מדינת ישראל תלוי בזה.
בתרומה של כל אזרח ואזרחית: חרדי, דרוזי, מוסלמי, צ'רקסי, נוצרי.
כולם, בגיל 18, בריאים – חייבים בגיוס.

כי אם אין אחריות – אין זכות.