כשליברמן היה שר האוצר – החינוך קיבל כבוד. היום? קיבלנו קיצוץ וביזוי

טור דעה | מור דקל, יו"ר העמותה הישראלית למען הילד בגיל הרך

תראו מה שביתה של שלוש שעות במערכת החינוך עשתה למדינה:
בלבול. כעס. כאוס.

שלוש שעות בלבד – וזה הרגיש כאילו הכל נעצר.

וזו בדיוק הנקודה:
מערכת החינוך היא לא “שירות”. היא לא “בייביסיטר”.
היא לא נוחה כשיש – ומרגיזה כשאין.
היא תשתית קיומית. היא החזית האזרחית של מדינת ישראל.

דווקא עכשיו. דווקא בזמן מלחמה.
דווקא כשכל שאר המערכות מתנדנדות – המורות, הגננות, המטפלות והמורים
הם אלה שנשארים.
הם אלה שמייצבים, שמחזיקים את הילדים – ואת ההורים – בתפקוד.

ומי שנאבקות היום – נאבקות לא רק על שכר.
הן נאבקות על מעמד. על עתיד. על האפשרות שמערכת החינוך לא תתמוטט.

ומה עושה הממשלה בזמן שצוותי החינוך קורסים?
מייבשת. מקצצת. מזלזלת.

מורידה משכורות, מבטלת תקנים, ומשאירה גנים סגורים בלי גננות.
במקום לחזק את מי שמחזיקים את המדינה – הממשלה מחלישה אותם.

ואם לא די בכך –
החודש קיצצה הממשלה 3.33% משכרן של הגננות והמורות, כמו לכל המגזר הציבורי, בשם “המאמץ הלאומי” – כאילו תרומתן למלחמה לא באה לידי ביטוי יום-יום, במקלטים, בכיתות ובמעונות.

במקום לתגמל – מענישים.
במקום לחבק – שוחקים.
וכך, במו ידיה, הממשלה יוצרת שביתה. לא כמחאה – אלא כזעקה.

ולחשוב שרק לפני שנתיים – זה היה אחרת.

כשהיה אביגדור ליברמן שר האוצר,
הוא היה הראשון שהבין: בלי השקעה באנשי חינוך – אין מדינה.

הוא העלה את שכר המטפלות,
קידם רפורמות בגיל הרך,
והעביר מסר ברור:
מערכת החינוך היא נכס לאומי – לא נטל.

אז עכשיו, כשההפקרה שוב מרימה ראש – חשוב לזכור:
אפשר גם אחרת. מישהו כבר עשה את זה.

המשבר בחינוך: לא רק שכר – תדמית

המערכת מתמודדת עם מחסור חמור בכוח אדם – כ־20,000 מורות ומורים חסרים.

ההשלכות קשות:

• ביטולי שיעורים ואיחוד כיתות

• סגירת מגמות מקצועיות

• שיבוץ מורים לא מקצועיים

• גנים שלא נפתחים

• אנשי צוות ללא הכשרה

• תנ”ך נלמד במקום כימיה

המספרים מדברים בעד עצמם:

• 63% מהמורים ללשון – לא מוסמכים

• כ-30% ממורי מתמטיקה – ללא הכשרה

• 28% מהמורים החדשים – עוזבים תוך חמש שנים

• בגני הילדים חסרים כ־3,500 אנשי צוות

• 13,000 משרות הוראה נעלמות מדי שנה בשל היעדרויות

אבל השבר האמיתי – הוא תודעתי.

ההוראה הפכה למקצוע מושפל.
צעירים לא רוצים “להיות מורים” – לא כי אין להם תשוקה,
אלא כי החברה שידרה להם שזה מקצוע בלי עתיד.

אז מה עושים?

✅ שיפור תנאי השכר והעבודה – שכר פתיחה גבוה, מסלולי קידום, תנאים מותאמים לגיל הרך
✅ הסבת אקדמאים – מלגות, ליווי והכשרות איכותיות
✅ הקטנת עומס – כיתות קטנות, יחס מיטבי, מערך תמיכה
✅ עבודה מועדפת – שירות לאומי אזרחי מוכר במעונות ובגנים
✅ שינוי תודעתי – קמפיין לאומי שמציב את אנשי החינוך בחזית

עכשיו – עת לחנוך

אם לא נחליף דיסקט – נאבד את דור העתיד.
במקום לשאול רק על גז, גרעין וגבולות –
נשאל: מי מחנך את ילדינו? מי נמצא איתם בשעות הכי קריטיות של החיים?

זוהי לא רק קריאה לממשלה.
זוהי קריאה לכל אחת ואחד מאיתנו – להפסיק להשלים עם מציאות עקומה. לדרוש שינוי – ולבחור בו.

ובבחירה הזו – חשוב לזכור גם מי נכשל.

שר החינוך הצביע בעצמו בעד הקיצוץ.
רק בדיעבד, אחרי תחילת השביתה,
הצהיר שהוא “עומד לצד המורים”.
אבל זו לא הייתה הצהרה של מנהיג – זו הייתה תגובה לפאניקה.

אז מי באמת מנהל את מערכת החינוך?
ומי מוכן לעמוד באמת – בשביל מי שמחזיקים את המדינה כל יום מחדש?

כותבת הטור: מור דקל, יו”ר העמותה הישראלית למען הילד בגיל הרך.
פעילה ציבורית לקידום החינוך לגיל הרך ולשיקום מעמד הצוותים החינוכיים בישראל.