תוכנית ליברמן לסוגיה הפלסטינית

האנד גיים של מדינת ישראל ביו"ש ובעזה – פירוק הרשות וביטול הסכמי אוסלו

מאז הסכמי אוסלו עברו 33 שנים ומחיר הדמים ששילמנו על ההרפתקה הזאת הוא כבד ביותר. הרבה יותר מ-33 השנים שקדמו לחתימה על ההסכם.

אין ספק בכלל שהניסיון הזה נכשל כשלון חרוץ, והאנד גיים של מדינת ישראל חייב להיות פירוק הרשות וביטול הסכמי אוסלו.

למי שעדיין רואה באבו מאזן מנהיג מתון ושותף לגיטימי, אני מבקש להזכיר שמדובר במכחיש שואה כרוני שמעולם לא חזר בו, שסירב לגנות את טבח 7 באוקטובר, ושבניגוד להסכמי אוסלו, המאפשרים לרשות הפלסטינית להחזיק בכוח שיטור של 12 אלף חמושים ביהודה ושומרון, הגדיל את הכוח החמוש לכ-60 אלף. בין היתר, הוא הקים יחידות קומנדו מיוחדות, המצוידות בדומה ליחידות קומנדו עילית מערביות, ובוודאי שלא נועדו לפיזור הפגנות.

אבו מאזן אחראי על ההסתה הפרועה כנגד מדינת ישראל, שמתחילה בכיתות א' במערכת החינוך הפלסטינית, בכלי התקשורת ברשות ומסתיימת בתביעות כזב נגד ישראל וחיילי צה"ל בבית הדין הבינלאומי בהאג ובמוסדות בינלאומיים אחרים. מידי חודש הוא מעביר כחצי מיליארד ₪ למשפחות מחבלים שיושבים בכלא הישראלי או כאלה שנהרגו, שאחראים לפיגועים בהם נרצחו ונפצעו רבים מאזרחי ישראל.

האישור שנתניהו נתן לקיום הבחירות לפרלמנט ברשות הפלסטינית ב- 28 בנובמבר השנה, נותן לחמאס את יו"ש על מגש של כסף. במקום זה מה שהיה צריך לעשות זה לפרק את הרשות הפלסטינית ולהחיל ריבונות ישראלית בשטחי C. אבל ההתנהלות הזו לא מפתיעה בכלל. זה אותו נתניהו שהתנגד להצעת החוק של "ישראל ביתנו" להחיל ריבונות ישראלית על בקעת הירדן, למרות ההבטחות שלו לציבור ערב הבחירות, וזה אותו נתניהו שטרפד את החוק להחלת ריבונות על מעלה אדומים ואת פינוי חאן אל אחמר, למרות החלטת בג"ץ שאישר את הפינוי וההריסה.

בבחירות שנערכו ברשות הפלסטינית ב-2006 חמאס ניצח, ושנה לאחר מכן השתלט על רצועת עזה. רק בזכות צה"ל נמנעה השתלטותו גם על יו"ש.

לכן, אם לא נגדיר את היעד הסופי ולא ניטול את היוזמה לידינו, עתידנו ייקבע בידי אחרים. כל עוד הנשיא טראמפ מכהן, יישמרו לישראל הווטו האמריקאי במועצת הביטחון והעמדה המסורתית המתנגדת להכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית ללא תיאום עם ישראל.

בעוד כשנתיים וקצת, עם כניסתו של נשיא חדש לבית הלבן, רפובליקני או דמוקרטי, ארה"ב תכיר במדינה פלסטינית ותיזום החלטה במועצת הביטחון שתהפוך אותה לחברה מלאה באו"ם. ההכרה במדינה פלסטינית היא בלתי נמנעת בשל אובדן התמיכה בישראל בדעת הקהל האמריקאית, ובפוליטיקה יש כלל ברזל: ברגע שאתה מאבד תמיכה ציבורית, אתה מאבד תמיכה פוליטית.

אחד הגורמים לשינוי הדרמטי בדעת הקהל האמריקאית הוא מדיניות ההכלה של נתניהו כלפי קומץ פורעים המכונים "נוער הגבעות". חבורת המטורפים הזאת, שפוגעת במפעל ההתיישבות ומוציאה את דיבתה של הארץ, היא זו שמשמרת את הנושא הפלסטיני ומתחזקת אותו כסוגיה מרכזית בתקשורת הבינלאומית.

החבורה הזאת הביאה למצב שבו שגריר ארה"ב בישראל, מייק האקבי, איש האגף הימני ביותר במפלגה הרפובליקנית וידיד אמת של ישראל במשך עשרות שנים, נאלץ לנסוע לכפר קוסרה בשומרון ולתמוך בעניין הפלסטיני.

שעון החול הולך ואוזל. אם לא ניטול את היוזמה לידינו, נקבל מדינה פלסטינית אחת בשליטת חמאס, בכל שטחי יו"ש, בקעת הירדן, רצועת עזה ומזרח ירושלים, וכל אחד יכול לדמיין את ההשלכות הרות האסון של מציאות כזאת.

הסכם לונדון נחתם בשנת 1987 בין ישראל לירדן, ומהותו הייתה ניהול משותף של ענייני יהודה ושומרון – קונפדרציה ישראלית-ירדנית. ההסכם טורפד בישראל, ובמקום הסכם לונדון קיבלנו את הסכמי אוסלו. במקום קונפדרציה עם ירדן קיבלנו את הרשות הפלסטינית בכל שטחי יו"ש וברצועת עזה. זהו חלק מאותה תפיסת הכלה שהתפתחה כאן, שנתניהו אימץ, שדרג והביא ל"פסגות" חדשות.

מהי מדיניות הכלה? זו השלמה עם התעצמות האויב, רפיסות בהפעלת כוח והיעדר יוזמה. פשוט מחכים עד שהגרוע מכל יתרחש לנגד עינינו. זה מה שקרה ב-7 באוקטובר, כשביבי משך את הזמן ודחה קבלת החלטות והכרעות, למרות כל ההתראות, עד שהכול התפוצץ לנו בפנים.

ממשלת דרעי, גולדקנופף וביבי חוזרת על אותה מדיניות בדיוק גם היום ומתעלמת לגמרי מנורות האזהרה. כפי שהזהרתי בשנת 2016 את נתניהו וחברי הקבינט שחמאס מתכנן לפלוש ליישובים יהודים בעוטף עזה, לטבוח ולחטוף אזרחים, כך אני מתריע גם היום. הבחירות ברשות הפלסטינית הן שלב בדרך לעימות כולל עם מדינת ישראל, ובממשלה הנוכחית פשוט מתעלמים מהעניין. אף אחד לא מטפל בכך – לא הממשלה, לא השב"כ, לא מתפ"ש ולא אמ"ן.

ההתחמקות מהגדרת ה"אנד גיים" ברצועת עזה וביהודה ושומרון תביא עלינו אסון. שיקום עזה, כפי שאנו רואים היום ברפיח, לפני פירוק חמאס מנשקו, הוא מדיניות שמחזירה אותנו ל-6 באוקטובר, וחובה עלינו  למנוע את 7 באוקטובר הבא. החלופה שאני מציע נועדה להשיב את הביטחון לתושבי מדינת ישראל ולסכל את האיום של פלישה ליישובים יהודיים ביהודה ושומרון במתכונת 7 באוקטובר.

על השולחן מונחות היום ארבע אפשרויות שונות:

הראשונה, של בן גביר, סמוטריץ' ונוער הגבעות – החלת ריבונות ישראלית על כל שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, הפיכת ישראל למדינה דו-לאומית ונטילת האחריות לניהול היומיומי של חיי הפלסטינים, בחאן יונס, בשכם ובטול כרם.

האפשרות השנייה, של יאיר גולן – חזרה לגבולות 67, כולל בירושלים, והקמת מדינה פלסטינית בכל השטח.

האפשרות השלישית, של נתניהו – המשך מדיניות ההכלה למשך כשנתיים וחצי, עד שארה"ב תכפה על ישראל מדינה פלסטינית.

האפשרות הרביעית, כפי שאני מציע, היא יוזמה ישראלית שנועדה למנוע הקמת מדינה פלסטינית, לפרק את הרשות הפלסטינית ולבטל את הסכמי אוסלו. הסכם לונדון משודרג, המבוסס על שיתוף פעולה ישראלי-ירדני.

ראשית, צריך להתייחס ליו"ש ולרצועת עזה כשתי ישויות נפרדות. בשני המקרים, הצעד הראשון חייב להיות איתור גורם רציני, המקובל על העולם הערבי ועל הקהילה הבינלאומית, שיקבל לידיו את השליטה והאחריות על כל אחד מהאזורים.

באשר לרצועת עזה, לא יהיה מנוס מחיסול מוחלט של חמאס, על זרועותיו הצבאית והאזרחית, בידי צה"ל. לאחר מכן תועבר השליטה לגורם חיצוני שיישא באחריות לניהול הרצועה.

באשר ליהודה ושומרון, השטח מחולק כיום לשלושה אזורים:

• שטח A: יישובים פלסטיניים בלבד, באחריות פלסטינית מלאה, ללא יהודי אחד.
• שטח B: יישובים פלסטיניים בלבד, ללא יהודי אחד. הפלסטינים אחראים לניהול האזרחי וישראל אחראית לביטחון.
• שטח C: יישובים יהודיים לצד יישובים פלסטיניים. השטח נמצא בשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית. היישוב נוקדים, שבו אני מתגורר, נמצא בשטח C.

בפתרון שאני מציע, ישראל תשמור על רצף טריטוריאלי ישראלי ועל האחריות הביטחונית בכל יהודה ושומרון.

בשטחי A ו-B  תוקם קונפדרציה ישראלית-ירדנית. ירדן תהיה אחראית לסדר הציבורי באמצעות כוח שיטור ותנהל את חיי היומיום של הפלסטינים.

המטרה היא, מצד אחד, למנוע מצב שבו חילופי שלטון ברשות הפלסטינית ייצרו חלל שלטוני שחמאס והג'יהאד האסלאמי יוכלו לנצל כדי להשתלט על השטח, ומצד שני, למנוע הקמת מדינה פלסטינית המוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית. למרות המתיחות והחיכוכים במישור המדיני, התיאום הביטחוני בין ישראל לירדן נותר יציב והדוק. עקבה נושקת לאילת ובית שאן נמצאת במרחק 5 ק"מ מהגבול עם ירדן.  אנו חולקים עם הירדנים גבול של למעלה מ-300 ק"מ, ושיתוף הפעולה ממלא תפקיד מרכזי בשמירה על הביטחון והשקט.

המתווה שאני מציג אינו בגדר משאלת לב, אלא מבוסס על היכרות רבת שנים עם האזור ועם הגורמים הרלוונטיים שעמם שוחחתי, ואני משוכנע שהוא ניתן ליישום. אני מאמין שבאמצעות יוזמה, נחישות ואומץ מדיני אפשר לשנות את המציאות ולעצב עתיד טוב יותר לדורות הבאים.