הבחירות הקרובות הן בין גוש המשרתים לגוש המשתמטים | עמדת מפלגת ישראל ביתנו

האסטרטגיה של נתניהו ברורה לחלוטין: בניית גוש חוסם המבוסס על השותפים הטבעיים שלו – המפלגות החרדיות, סמוטריץ’ ובן גביר.
מבחינתו, מצב של ממשלת מעבר כשהוא עומד בראשה הוא מצב אידיאלי. במציאות כזו הכנסת כמעט ואינה מתפקדת, אין מגבלות קואליציוניות מחייבות, והוא חופשי לנהל את המדינה ללא אילוצים פוליטיים משמעותיים. גם אם יהיו ארבעה, חמישה ואפילו שישה סבבי בחירות, כל עוד הוא ראש ממשלת מעבר, זה התרחיש שהכי נוח לו. בתוך ההיגיון הזה, איחוד של המפלגות הערביות, מהלך שעלול למנוע מהגוש הציוני ליברלי יכולת להרכיב ממשלה, הוא התרחיש המועדף עליו. כפי שכבר ראינו בעבר, ביבי וטיבי הם השותפים הטבעיים האמיתיים זה של זה כבר למעלה משנה שהרטוריקה ההדדית מזינה את שני הצדדים ולא אחת הם משתפים פעולה. כך גם הם עשו בהפלת ממשלת השינוי הקודמת שהרשימה המשותפת שיתפה פעולה עם נתניהו במטרה להפיל את ממשלת השינוי.

מנגד, בגוש הציוני-ליברלי המצב מורכב הרבה יותר. מדובר במגוון רחב של תפיסות עולם, קהלים ואג’נדות, ולכן נדרשת אסטרטגיה מדויקת ומחושבת. בראש ובראשונה חייבים להעלות את אחוזי ההצבעה. בבחירות האחרונות הצביעו פחות מ־71% מבעלי זכות הבחירה, בעוד שבבחירות לכנסת ה־12 בשנת 1988 אחוז ההצבעה עמד על למעלה מ 79%. במפלגות החרדיות שיעור ההשתתפות גבוה באופן עקבי וכמעט שאינו משתנה ממערכת בחירות אחת לשנייה. בגוש הציוני-ליברלי לעומת זאת קיימת תנודתיות גדולה, וללא עלייה משמעותית בשיעור ההצבעה לא תושג הכרעה.

במקביל, חשוב להבין את המשמעות של ההתנהלות הפוליטית במגזר הערבי. הדרך להשתלבות אמיתית של אזרחי ישראל הערבים בחברה הישראלית אינה בדלנות אלא השתלבות במפלגות כלל ישראליות. בשנת 1992 יותר מ־50% מהמצביעים במגזר הערבי הצביעו למפלגות כלל ישראליות. לעומת זאת, רעיון של אוטונומיה ערבית בתוך ישראל, בדומה לאוטונומיה החרדית, אינו פתרון אלא החרפה של המצב הקיים. הנהגה שמציבה בראש סדר העדיפויות את העניין הפלסטיני והפן ערבי בכנסת ישראל, במקום טיפול שיטתי בבעיות האזרחיות של הציבור הערבי בישראל, אינה מובילה לשילוב אלא להעמקת הפער.

נוכח המצב הקיים ובשל מגוון רחב של דעות בגוש הציוני ליברלי נראה שהאסטרטגיה של ליברמן, שלו יש הניסיון הפוליטי הרב ביותר מכל חברי האופוזיציה עדיפה – ריצה נפרדת, כדי שכל מפלגה תוכל למקסם את הפוטנציאל שלה.
חיבורים טכניים אינם בהכרח מייצרים תוספת כוח ולעיתים הם אף גורעים. הניסיון מלמד שבפוליטיקה 2 ועוד 2 יכולים להיות גם אחד וחצי ולא חמש. כך היה בחיבור בין הליכוד לישראל ביתנו בשנת 2013. לכן, ריצה נפרדת, תוך אחריות הדדית, תיאום וחידוד מסרים, יכולה להגדיל את סך המנדטים של הגוש במקום לצמצם אותם.

חשוב גם לזכור עובדה בסיסית, שבשיטת המשטר בישראל מצביעים למפלגה, לא לראש ממשלה. מי שמרכיב ממשלה הוא מי שעומד בראש המפלגה שמקבלת 61 המלצות מנציגי הסיעות אצל נשיא המדינה, ולא בהכרח מי שעומד בראש המפלגה הגדולה ביותר. כבר היו בעבר מקרים שבהם מפלגה קיבלה פחות מנדטים מיריבתה והיתה זו שהרכיבה את הממשלה. כך היה בשנת 2009 כשהליכוד קיבלה פחות מקדימה וכך היה בשנת 2021 כשבנט קיבל פחות מלפיד וגנץ.

עם זאת, ריצה נפרדת מחייבת בהירות מוחלטת במסרים המשותפים. הציבור אינו זקוק לסיסמאות או לאמירות כלליות, אלא להתחייבויות קונקרטיות וברורות בנושאים שיש עליהם הסכמה רחבה, כגון: הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר; חקיקת חוק גיוס לכולם. יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים וצ’רקסים בשני מסלולים, צבאי ואזרחי, כאשר צה״ל יקבע מי מיועד למסלול הצבאי וכל היתר יופנו למסלול אזרחי, ללא מכסות, ללא יעדים וללא פטורים, והשלמת החקיקה בשלוש קריאות כבר במושב הראשון של הכנסת הבאה; הגבלת כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות; תחבורה ציבורית בשבת; וכינון חוקה באמצעות משאל עם.

יחד עם זאת, האחריות אינה רק של ראשי המפלגות אלא של כל אזרח ואזרחית. בבחירות האחרונות התמודדו 42 רשימות. הגוש הציוני-ליברלי קיבל יותר קולות בסך הכולל, אך פחות מנדטים מגוש המשתמטים, משום שכעשרה מנדטים ירדו לטמיון עקב הצבעה למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. כמו כן, בכל מערכת בחירות צצות "מפלגות אווירה". מפלגות חדשות שמופיעות משום מקום ולעיתים אף מצליחות להיכנס לכנסת, אך נעלמות לאחר תקופה קצרה. זה החל כבר עם ד״ש בראשות יגאל ידין ב־1977, ומאז ראינו שורה ארוכה של מפלגות שקמו ונעלמו: הדרך השלישית, קדימה, התנועה, הגמלאים, ישראל בעלייה ועוד.
בבחירות הקרובות, אין מקום להרפתקאות ואין מקום להימורים פוליטיים. נדרשת הצבעה אחראית ושקולה, ובחירה באנשים ובמפלגות שניתן לסמוך עליהם. רק כך ניתן יהיה להגיע לניצחון עם רוב מוצק ומשמעותי.