לי שאול, מתמחה בתוכנית המתמחים של ישראל ביתנו:
"הזכות לחיי משפחה היא זכות בסיסית במדינה דמוקרטית וראוי שכל אדם יחיה על פי צו מצפונו ולפי ראות עיניו, אך נראה שבישראל זכות זאת ניתנת רק לכאלו שמתחתנים ברבנות.
ישראלים שמתאהבים באנשים שאינם בעלי אזרחות ישראלית יגלו עד כמה מדינת ישראל אינה מסבירת פנים ללא יהודים, או יהודים שאינם מוגדרים כך ע"פ הרבנות.
דו"ח מבקר המדינה שפורסם בשנת 2017 חושף נתונים שצריכים להטריד את אלו אשר שואפים לחיות במדינה בה יש הפרדה בין דת ומדינה, יותר מ-40% מהבקשות לקבלת אזרחות לא נענות, משך זמן הטיפול בהן הוא ממושך וההנחיות לא ברורות.
בנוסף, ואולי הנתון המשמעותי ביותר הוא שהדו"ח פסק שיש מקום לבצע בדיקות נוספות כיוון שההחלטות של משרד הפנים לא היו מבוססות מספיק.
כעובדת לשעבר במשרד הפנים ראיתי איך מגיעים עשרות אנשים למחלקת האשרות, ומתמודדים עם בירוקרטיה נוקשה ומיושנת. המערכת איננה פועלת מתוך הבנה שישנם הבדלים בין המצב בשטח לבין הנוהל ה"יבש" אשר ברובם הם נהלים מסורבלים.
מסמכים להוכחת חיים משותפים הם אחד מהכלים הנדרשים לבחינת הזוגיות, משרד הפנים דורש תעודת יושר, תעודת רווקות, תעודת לידה ועוד, שאותם יש להשיג ממדינת המקור של הזר אבל השגת הרשימה היא לפעמים אתגר ובלתי אפשרית כדוגמה מדינת גרמניה אינה מנפיקה תעודת רווקות ומשרד הפנים דורש מסמך שבכלל לא קיים.
התהליך כולו עד לקבלת אזרחות או סירוב לעיתים לוקח שנים רבות והפרדוקס הוא שמה שנראה כניסיון של משרד הפנים לשמש כשומר הסף של מדינת ישראל דווקא יוצר שוהים בלתי חוקיים.
בישראל של 2020 משרד הפנים עדיין לא מכיר בכך שיש צורך לשנות את המדיניות ולהכיר במערכות נישואין אחרות, ונראה שכל עוד לרבנות יש מונופול על מוסד הנישואין, המפלגות החרדיות מבטיחות לעצמן את המשך המונופול על חיי כולנו, והמשך השליטה בממסד הנישואין".

צילום: שאטרסטוק