סיימתי את הצום, יצאתי מתפילת הנעילה ביישוב, והלכתי לאכול את הארוחה לאחר הצום. במהלך הארוחה פתחתי את הטלפון וחשכו עיניי נוכח מבזקי המהומות בתל אביב. האם לא נשאר לנו משהו מאחד?

 

כבר תקופה ארוכה שאני מזכיר בנאומים שלי בכנסת את ההבדל שבין כפייה לבין רשות. את העובדה שבישראל יש חובה להתחתן ברבנות, ועדיין אחוזי הזוגות היהודיים שמתחתנים ברבנות הולכים ופוחתים. לעומת זאת, אין חובה חוקית למול את הבנים במשפחות יהודיות, אך בפועל 97% מההורים בוחרים לעשות ברית מילה לבניהם. מבחירה.

 

הניסיון של קבוצה דתית מסוימת לאכוף את אמונותיה במרחב הציבורי בלב ליבה של עיר שחרדה לחופש שלה כפי שאותה קבוצה דתית חרדה לאמונתה, נידון לפיצוץ מראש. זה היה ברור למארגני התפילה, שחלק ממשתתפיה הגיעו בכלל מחוץ לעיר רק כדי לעורר פרובוקציה ביום שמבחינה דתית אמור לסמל פיוס.

 

האם חסרים בתי כנסת בתל אביב?

 

מה היה הצורך לקיים את התפילה בחוץ, ביום חם אם לא כדי לעורר ריב ומדון?

 

הם עשו זאת מתוך כוונה ורצון לייצר עימות ובכך חיללו שם שמים ואת יום הכיפורים, ואת כל מה שהיהדות מסמלת.

גם ביום הכיפורים אין חובה חוקית להימנע מנסיעה, אך כלל הציבור מכבד את קדושת היום, גם מי שאינו מקיים את המצוות. אם היה ספק בליבי, הוא הוסר.

 

הרצון להפוך את ישראל למדינת הלכה עבר משלב החלומות לשלב הביצוע. הדרך היחידה שבה מדינת ישראל תוכל להישאר גם יהודית וגם דמוקרטית היא אם נפריד את הדת מהמדינה. אם לא נעשה זאת בהקדם, לא תהיה לנו דת וגם לא תהיה לנו מדינה.

הדת, האמונה הדתית היא אישית.

 

כל אחד מאמין בדרכו, מי אדוק יותר ומי פחות, מי נוהג במנהג ספרד ומי במנהג אשכנז, מי אומר הלל ביום העצמאות ומי שלא.

70 פנים לתורה ועוד עשרות או מאות מנהגים שונים בין קהילה לקהילה.

 

מתוך טור דעה שכתב יו״ר סיעת ישראל ביתנו ח״כ עודד פורר. >> https://did.li/JPHCN

קרדיט: דוברות הכנסת