בחודשים האחרונים שמעתי דברי הסתה, עלילות והרבה השתלחויות בי ברמה האישית, בכל הנוגע לסוגיות דת ומדינה. מה שלא שמעתי הוא נימוק או טיעונים רציניים נגד העובדות שאני מציג ומציף. למי ששכח, אזכיר שמשפחתי היא משפחה מעורבת. רעייתי ובתי דתיות, אני ושני בניי חילונים, אבל כולנו אוהבים את מסורת ישראל ואת הערכים היהודיים. בערב שבת המשפחה כולה מתכנסת לקידוש ולקריאת פרשת השבוע, ובשבת בבוקר, בדרך כלל, אני נוסע לשחק טניס, או משתתף ב"שבתרבות" - אם מדובר בתקופת בחירות.

ביהדות תמיד היו שתי גישות: בית שמאי ובית הלל. אני דוגל בבית הלל. כמו שאני מכבד את אורח החיים של החרדים, אני מצפה מהם לכבד את אורח חייהם של המחזיקים בהשקפת עולם שונה. אני לא רוצה להתערב בחייהם של תושבי בני ברק, אלעד או בית"ר עילית, ואני מצפה שלא יתערבו במה שנעשה בראש פינה, בתל אביב או באילת. על פי תפיסת עולמי, את כל האחריות לנושא התחבורה הציבורית בשבת ופתיחה או סגירה של מרכולים צריך להפקיד בידי ראשי הערים וחברי מועצות הערים, בהתאם לאופי האוכלוסייה בכל יישוב ויישוב וללא התערבות מלמעלה. לשם כך קיימים חוקי העזר העירוניים. את המועצות הדתיות הקיימות בכל עיר, שהפכו לסניפי המפלגות החרדיות, יש לפרק - ובמקומן להקים מחלקות לשירותי דת, בסגנון מחלקות הרווחה והתרבות הקיימות בכל עיר ועיר.

בנוגע לגיור חשוב לזכור שהיום חיים בישראל כ־400 אלף בני אדם המוגדרים חסרי דת. הם מתחתנים, נולדים להם ילדים ונכדים - וזה הופך לכדור שלג שמתגלגל לפתחנו. הדרך היחידה לפתור את הבעיה היא לערוך רפורמה בגיור ולהחזיר לרבני הערים את היכולת לערוך גיורים, כפי שהיה משנת 1948 עד 1994. הרבנות הראשית מתנגדת להעניק לרבני הערים את הסמכות לגייר, כי ברצונה למנוע מרבני צהר לערוך גיורים - אף שמדובר ברבנים אורתודוקסיים שקיבלו הסמכה בישראל, והבעיה היחידה היא שהם נמנים עם הציונות הדתית ולא עם הסקטור של הרבנים החרדים והחרד"לים.

ובכלל, מה שעובר בשנים האחרונות על הציונות הדתית - אחת הקבוצות המפוארות בחברה הישראלית - עצוב ומעורר תסכול. העובדה שאפשרו למיעוט צעקני ומיליטנטי של חרד"לים להשתלט על כל הציונות הדתית מצערת מאוד. אני מקווה שתוחזר עטרה ליושנה ושהציונות הדתית תחזור לימים של ממלכתיות מתקופתם של זבולון המר ז"ל ויצחק לוי יבדל"א.

באשר לנישואים אזרחיים, לצערי בשל אטימות הממסד הדתי נוצר מצב שבכל רגע נתון בצבא ההגנה לישראל משרתים לפחות 5,500 חיילים שהם מספיק יהודים כדי להילחם ולמות למען מדינת ישראל, אך אינם מספיק יהודים כדי שיותר להם להתחתן כאן. הדעת לא סובלת שאותם חבר'ה שמשרתים בצבא, עושים מילואים, עובדים ומשלמים מסים, אינם יכולים להתחתן במדינת ישראל, וכדי להינשא הם נאלצים לטוס לקפריסין, לצ'כיה או לכל מקום אחר בעולם. את בעיית הגיור והנישואים לא ניתן יותר לטאטא מתחת לשטיח וצריך להסתכל על המציאות באופן מפוכח ולטפל בנושא לפני שיהיה מאוחר מדי.

סוגיית השוויון בנטל חשובה גם ברמה המוסרית וגם ברמה הפרקטית. 90% מהחרדים ששירתו בצה"ל השתלבו בחברה הישראלית ונכנסו למעגל העבודה. בנושא זה, יש להשוות בין מספר האברכים שתורתם אומנותם למספר העתודאים שמקבלים דחיית שירות לצה"ל לצורך לימודים אקדמיים. גם דוד המלך ויהושע בן־נון כנראה היו לוחמים לגמרי לא רעים. לכן אין שום סיכוי שנוותר על גיוס בחורי ישיבות, לא עכשיו ולא בעתיד.

בהמשך לסוגית השוויון בנטל, חשוב לא פחות להכניס את לימודי הליבה למערכת החינוך החרדי (החינוך העצמאי ורשת אל המעיין). מדינת ישראל היא היחידה בעולם שמממנת במאות מיליוני שקלים מערכת חינוך המונעת מילדים לימודי אנגלית, מתמטיקה ומחשבים. ב־1 בספטמבר 2019, יותר מ־20% מהילדים בכיתות א' היו חרדים, והם יצטרפו בעתיד לדור שנסמך על תמיכות ממשלתיות וגמ"חים. לכן חייבים להתנות את התמיכה במערכת החינוך החרדית בהכנסת לימודי ליבה. יש כיום כ־160 אלף אברכים ותלמידי ישיבות בגיל תעסוקה שאינם עובדים ותלויים בתקציב המדינה ובמשה גפני. לו היה שיעור התעסוקה בקרב גברים חרדים כמו בכל שאר האוכלוסייה, הדבר היה מייצר עוד 20 מיליארד שקל עבור מדינת ישראל. שניים מגדולי ישראל, הרמב"ם ורש"י, עבדו במשרה מלאה וכנראה היו בקיאים במקורות לא פחות טוב מגפני ומאריה דרעי. זאת תפיסת עולמי בנושא דת ומדינה. אני בעד יהדות מחבקת, נגד כפייה דתית ודוגל בעיקרון חיה ותן לחיות.