פרופ׳ ליאוניד אידלמן, נשיא ההסתדרות הרפואית העולמית ומועמדה של ישראל ביתנו לתפקיד שר הבריאות, מסביר בטור מיוחד לווינט כיצד צריכים להתמודד עם קריסת המערכת—>

מתוך הטור:

חלף כמעט עשור מאז שפתחתי בשביתת רעב כמחאה על מה שראיתי כבר אז כאחד האיומים הגדולים על החברה הישראלית: קריסתה של מערכת הבריאות. גם אז היו מי שנופפו בשיעור התמותה הנמוך, בתוחלת החיים הגבוהה ובמדדים נוספים שמשקפים אמנם את איכותה של הרפואה הישראלית, ובראשם הצוותים הרפואיים, אבל מסתירים את התמונה האמיתית והעגומה: מערכת הבריאות שלנו חולה, חולה מאוד.

 

את התמונה הזו לא רוצים לראות פוליטיקאים ופקידי אוצר שבמרחק שיחת טלפון קטנה יכולים לסדר לעצמם שירות רפואי VIP, אבל רואה אותה כל מי שעונה להגדרה "אחד האדם". הוא רואה אותה בתורים הארוכים למומחים, בזמני ההמתנה הבלתי נסבלים בחדרי המיון, בעוד ועוד חולים שמאושפזים במסדרון כדבר שבשגרה, במבט טרוט העיניים של המתמחים, בצפיפות, בזיהומים ואפילו במפלס האלימות.

 

לאזרחי ישראל מגיע שירות רפואי איכותי בלי להזדקק למאכערים, בלי אגודות חסד ובלי הטלפון של החבר של העוזר של סגן השר. מגיע לנו מערכת יעילה, שוויונית, מתקדמת, שיודעת לספק רפואה סופר-מודרנית.

 

בחודשים האחרונים גיבשתי שורה של צעדים ומהלכים נדרשים למהפכה במערכת. התכוונתי להציג את הדברים אם אמונה לתפקיד שר הבריאות, אבל התמונות מחדרי המיון ומהמחלקות הפנימיות האיצו בי.

 

נתחיל מהשורש: מערכת הבריאות מצויה בתת-תקצוב כרוני. ההוצאה הלאומית לבריאות ביחס לתוצר לא זזה מילימטר שחוק מאז 1995, והפער בין ישראל לממוצע במדינות המפותחות עומד על 20 מיליארד שקל בשנה. לא פחות. במרכז התוכנית שלי, תקציב הבריאות יגדל בתוך שלוש שנים ב-10 מיליארד שקל – סכום שאמנם לא ידביק לחלוטין את הפער, אבל יאפשר שינוי משמעותי שיביא לקיצור תורים לניתוחים ולמומחים בקהילה.

 

הכסף לא יביא לבדו את השינוי ללא טלטלה ניהולית. מערכת הבריאות חייבת לעבור סדרה של צעדים שבחלק מהמקרים מהווים שינוי פרדיגמה של ממש. כמה פעמים יצא לכם לשמוע או לחוות מקרוב שבית החולים שלח הביתה מטופל עם "רשימת מכולת" של בדיקות עבור קופת החולים, במקום לבצע את כל הבדיקות שצריך במהלך האשפוז? בתי החולים עושים את זה היום בגלל שיטת התחשבנות מיושנת מול הקופות שכוללת תשלום קבוע בלי קשר לאיכות הטיפול.

 

בתוכנית שלי, המערכת תעבור למה שמכונה P4P (Pay for performance). כלומר, גובה התשלום שהקופה מעבירה לבית החולים עבור המטופל ייקבע בהתאם לעמידה בכמה פרמטרים תוצאתיים. במקביל, לכל מטופל בבית חולים יהיה "רופא אישי". נכון, תורנים באים ומתחלפים, יש גם סטאז'רים באמצע, אבל רק אחד יהיה "ה-רופא". כתובת ברורה, אחריות ברורה.

 

האתגר הבא הוא לצמצם באופן דרמטי את הצפיפות במערכת האשפוזית ולאסור לחלוטין אשפוז במסדרון. את זה צריך לעשות באמצעות תוספת של 500 תקנים לפחות מדי שנה לרופאים חדשים, במקביל לתוספת מיטות, אבל לא פחות חשוב: להשקיע באופן משמעותי בפתרונות שכבר קיימים כיום לאשפוז ביתי ובהקמת עוד מחלקות ומוסדות שיקום וגריאטריה. המהלך הזה יפנה הרבה מקום במחלקות הפנימיות ויאפשר לבתי החולים להעניק טיפול ושירות טוב יותר למאושפזים.

 

לפני הכול, ומעל הכול, הרופאים צריכים לחזור ולגעת שוב במטופלים. הטכנולוגיה והדיגיטציה עזרו לנו לייצר רפואה טובה יותר, אבל בדרך שעבדנו את הצוותים הרפואיים למסכים ולביורוקרטיה. אחת המשימות החשובות ביותר היא להשאיר את האדמיניסטרציה לגורמים הרלוונטיים ולאפשר לרופאות ולרופאים, לאחיות ולאחים לעשות את מה שהם חייבים וגם מעוניינים לעשות: לראות את המטופלים שלהם. לראות אותם באמת. לשם כך יש לגייס מזכירים ומזכירות רפואיות במשמרת שנייה, כי לא יכול להיות שמהשעה 16:00 הפונקציה הזאת עוברת לצוות הרפואי.

 

זו דוגמה קטנה לכאורה, המיקרו של המיקרו, אבל הדברים הקטנים הם אלה שעושים את ההבדל. בשביל זה צריך להכיר את המערכת מבפנים, בלי לפחד לנער אותה מבחוץ.