הגעתי השבוע לביקור בישוביי העוטף, אחד מהמקומות הפסטורליים והיפים במדינה בזמן שגרה. קיבוצים שאנו רגילים לראות בהם בתים קטנים, ילדים רצים בשבילים, שכונה של צעירים, נוף פתוח לשדות.

כל זה היה ואיננו עוד.

הגעתי לאזור תופת, למקומות שעברו פוגרום, של ממש.

כבר בשביל הגישה לאחד מהקיבוצים ראיתי את הטבח שעברו, רכבים מחוררים לאורך כל צירי הגישה, בגדים של אנשים זרוקים בכל מקום, דם, שקיות של זק״א לפינוי גופות וריח של מוות מרחף באוויר.

כאשר נכנסתי פנימה, הדברים הלכו והתחדדו. הכל היה שרוף.

אנשים, מבוגרים, צעירים, ילדים וטף, רכבים, מבנים, בתים הכל הוכחד.

במהלך הביקור נפגשתי עם הגיבורים שניהלו את הקרב מול המרצחים הנאצים בשטח, בהם קב״ט המועצה שניהל קרב הירואי מול המחבלים הנאצים.

שמעתי על הזוועות, האנשים שנשרפו מחובקים בעודם בחיים, הגופות שנערמו ונשרפו, שריפת הבתים עם האנשים בתוכם, הילדה שנמצאה מחבקת דובי מגואל בדם לאחר שנשחטה ע״י הנאצים, הגופות הערומות, הטבח בבתים ומחוץ להם.

נאצים שחלקם עבדו בתוך מדינת ישראל, חלקם קיבלו כאן טיפול רפואי, חלקם הכירו את התושבים שהם שחטו ובזזו, אותם נאצים קיבלו מאיתנו עולם ומלואו, וניצלו את זה לחורבן בלתי יאמן.

לא תיארתי לעצמי לעולם שנגיע למצב שבו אין אדם במדינה שלא מכיר מישהו שנרצח, נחטף, נעדר או נפצע.

שילמנו מחיר בלתי נתפס. אסור בשום פנים ואופן, שהזוועות שהתרחשו כאן בשטח מדינת ישראל יתרחשו שוב.

חייבים לחסל את ארגון החמאס, התשתיות שלו וכל העומדים בראשו.

רק כך נוכל להשיב את ההרתעה ותחושת הביטחון לאזרחי מדינת ישראל.