המשחקים הפראלימפיים החלו בתחרויות ספורט שאירגן סר לודוויג גוטמן, לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר בהתחלה התנאי היה שהספורטאים יישובים על כיסאות גלגלים. התחרויות התקיימו במרכז השיקום הגדול בסטוק מנדוויל, שליד העיירה הילסבורי, שמצפון ללונדון. לימים, משחקים אלו הפכו לתחרויות הספורט הבינלאומיים לנכים, כאשר האולימפיאדה הראשונה התקיימה ברומא 1960, ובשנת 1976 הוחלט להוסיף קטגוריות נכות נוספות, ולאפשר למגוון רחב יותר של בעלי לקויות לקחת חלק במשחקים.

ספורט הנכים הלך והתפתח בעולם כולו, המודעות, ההשקעה הכספית והיחס למקצוע הלכו וגברו- מה שהוביל להסכם רשמי בין הוועד הפאראלימפי הבינלאומי למקבילו האולימפי בשנת 2001. מדינת ישראל אף זכתה לארח את אולימפיאדת הנכים השלישית ב-1968. הייתי אז תלמיד בכיתה ט', חניך בתנועת נוער, וגויסנו להתנדב ולסייע לנכים מכל העולם שהגיעו להתחרות בתחרויות האולימפיות. בהמשך, ארגוני הנכים ובפרט ארגון נכי צה"ל וארגון איל"ן הובילו את התחום להישגים יוצאי דופן וטיפחו ספורטאים ומדליסטים רבים שהביאו כבוד רב למדינת ישראל. לצערי, המוסדות הממלכתיים אינם משקיעים די כסף בקידום ספורט הנכים, מה שמכביד ומקשה על ארגוני הנכים. כיו"ר נכי צה"ל וכאחד ממנהלי הספורט הפראלימפי גייסתי כסף רב על מנת לגשר על הפערים שבין תקציבי הספורט הרגילים לספורטאים הנכים. גאה אני לציין כי אין אח ורע למספר הפעמים בהם הושמעה "התקווה" בתחרויות הנכים על אף הקשיים הכלכליים בענף ואל מול הספורט האולימפי הרגיל.

גם אני, לאחר פציעתי, השתתפתי בתחרויות בסטוק מנדוויל ב-1975, כהכנה לאולימפיאדה בקנדה, שנה מאוחר יותר. באותה שנה ייצגתי את ישראל בהדיפת כדור ברזל ובהטלת כידון, עם המאמנת האגדית עדנה מדליה ז"ל. בשנת 2004 סגרתי מעגל, לאחר שנים רבות של עיסוק בספורט וקידום ספורט הנכים, ועמדתי בראש המשלחת למשחקים באתונה, וכך גם במשחקים בבייג'ין 2008. עד היום אני רוכב אופני ידיים ואף משתתף במרתונים רבים כדוגמת ניו יורק, ברלין, תל אביב וטבריה. העיסוק בספורט הפך לדרך חיים, למרות גילי (59) ואני מקווה כי היד עוד נטויה.

עצם ההשתתפות במשחקים הפראלימפיים וייצוג המדינה, בין כל מדינות העולם וביניהן, מדינות שאין לנו איתם הסכמי שלום, היא תחושת גאווה עצומה. מניסיוני, באירועי ספורט נוצרים יחסים בלתי רגילים בין הספורטאים ובין המשלחות. בשנת 1993 בתחרויות ספורט בלונדון, היה לי הכבוד והעונג להיפגש עם המלך חוסיין הירדני ואף להיות אורחו, לאחר שהזמין אותי באופן אישי עוד טרם הסכם השלום. שנה מאוחר יותר הגיע לביתי הזמנה רשמית להשתתף בטקס חתימת הסכם השלום בערבה. מאוחר יותר, אף יצא לי לבקר את אחד הנסיכים בעקבה וכל זאת הודות לשיתוף הפעולה הספורטיבי. הספורט מהווה גשר לשלל חילוקי דעות, הספורט הוא מקום ליצירת יחסים שלעולם לא יוכלו להיווצר בין פוליטיקאים. החלום האישי שלי הוא ליצור תחרות ספורט אזורית לכל נפגעי המלחמות באזור כמו ירדן, מצרים ואחרות- דבר שעשוי להוות בסיס לקידום יחסים בילטרליים חמים ובריאים.

עתה, רגע לפני הדלקת הלפיד הפראלימפי בלונדון, אני מאחל לספורטאי הנבחרת, שאת רובם אני מכיר כמובן, הצלחה וייצוג בכבוד. גאווה וכבוד רב לייצג את מדינתנו, ואין מרגש יותר מרגע השמעת ההמנון הלאומי כאשר ברקע מתנוסס דגל כחול לבן בראש התורן.

מאמין בכם ומחזיק לכם אצבעות שתביאו את יכולותיכם לידי ביטוי.

מוץ