עברו 40 שנים!
ביום שלישי הבא, ימלאו 40 שנים בדיוק.
40 שנים, שבהם הדם של הספורטאים המצטיינים ומאמניהם שהכתים את הדגל האולימפי, לא יבש.
לפני 40 שנים, התמלא החלל של הכפר האולימפי בקולות נוראיים של צרורות ירייה וזעקות כאב ובהלה.
ידם של המרצחים, לא ידעה גבולות. גם למקום שבו הכל מניחים את החוקים הלאומיים שלהם לטובת חוקים אוניברסאליים.

חוקי הספורט שבו כל עמי העולם מסכימים עליהם, גם לשם הגיעו המרצחים המחבלים. הם הרגו שניים מחברי המשלחת וכלאו את האחרים בתביעה לשחרר מרצחים שישבו בכלא הישראלי. לאחר מכן הובילו את החטופים למסוקים שהמתינו להם בקרבת מקום.  ניסיון כושל של הכוחות המקומיים, הובילו לכך שחוסלו שאר חברי הנבחרת.

40 שנים חלפו כבר אבל אנחנו לא שוכחים. אנחנו ממשיכים להנציח בליבנו ובמעשינו את אחד עשרה הספורטאים:
את דוד ברגר, יוסף גוטפרוינד, משה וינברג, אליעזר חלפין, מרק סלבין, זאב פרידמן, יוסף רומנו, קהת שור, אנדרי שפיצר, עמיצור שפירא ויעקב שפרינגר ז"ל שנרצחו באולימפיאדת מינכן
והיום, אירוע מכובד זה, הוא ההוכחה הניצחת שלא נשכח ולא נסלח.
מדינת ישראל היא הבית לעם היהודי. ותמיד תהיה כזו. אנחנו נעמוד מול אויבנו, כפי שעמדנו עד כה ויכולנו להם. בשום מקום בעולם לא מעודדים לבוא ולחיות רק בגלל שדתך היא אחת. בשום מקום בעולם לא תומכים ומלווים את העולים כפי שאנו עושים זאת כיום.

אני מביטה בגאווה בכל יום בעולים חדשים שבאים בשערי המדינה ויודעת להגיד שאני מגשימה בתפקידי את חזון הציונות. משרד הקליטה מאפשר לעולים החדשים לשמש בעלייתם לישראל דווקא בתקופה זו, קול קורא לכל אויבנו. לא תוכלו לנו. אנחנו מאוחדים ובלתי מנוצחים. אנחנו נמשיך לקחת חלק ולייצג את מדינת ישראל בכל במה בינלאומית וגם במשחקים האולימפיים ולהגיע מהר יותר, גבוה יותר חזק יותר.

יהי זכרם ברוך.