אני גאה ושמח על שהייתי בין אלה שהעבירו את החוק, אבל אני מודה שאני מתוסכל ואף כעוס.

הצעת חוק הגיוס, על כל מורכבויותיה, יתרונותיה ומגרעותיה - הפכה לחוק. חוק מרכזי ומכונן כל כך חייב מטבעו להיות מרוכך, תצורתו היא בבואתם של מפלגות, אינטרסים וצרכים רבים - וזה בסדר. חקיקה אחראית צריכה לפעול כך. אבל יש בחוק חשיבות רבה יותר בכללותו מאשר בסך חלקיו וסעיפיו: זהו חוק שאומר, לראשונה מאז קום המדינה, כי הזכות ללמוד, להתחתן, להתפלל, להפגין, לשבות, ללמוד תורה ולהביע דעה - הזכות הזו מקפלת בתוכה חובות - ובהן החובה להתגייס ולשרת את המדינה. זהו חוק שקובע חד-משמעית, כי החובה הזו חלה על כולנו.

ובכל זאת אני מתוסכל וכועס.

מפלגת העבודה - מפלגה ציונית, ישראלית, בעלת זכויות רבות בעברה - כמו גם יומרות להיות מפלגת שלטון - מפלגת העבודה בחרה ביום חשוב זה להתעלם מתפקידה ההיסטורי-הממלכתי ולחבור לכל אלה שהיוו עד היום אבן נגף בדרך לכינונו של החוק הזה - כל אותן מפלגות שאם היו יושבות בקואליציה - היו מטרפדות בגלוי כל ניסיון לקדם גיוס שווה לכל: חרדים, פוסט ציוניים, ערבים.

רוב לחוק זה היה מובטח ממילא. מפלגת העבודה יכלה להתעלות מעל השיקול הפוליטי, חשוב ככל שיהיה, להצטרף לאמירה הישראלית-יהודית-ציונית הזו ולהפוך את הרוב המובטח היום - לרוב מוחלט וגורף. אבל ח"כ יצחק בוז'י הרצוג, זה שקורא תיגר על המחנה הלאומי, בחר להיות נאמן לאינטרסים אחרים.

וזה מתסכל אותי. ומכעיס.

כולי תקווה, כי הציבור הישראלי, השפוי, העובד ואוהב הארץ - יבוא עם כל אחת ואחד מחברי האופוזיציה חשבון בנושא כה עקרוני וחשוב לחברה הישראלית.