מאמר מאת ח"כ אביגדור ליברמן שר הביטחון לשעבר, יו"ר "ישראל ביתנו"

 

נולדתי וגדלתי באזור שבו פעלה דמות יהודית רוחנית מרתקת, שרבים מיהודי ברית המועצות נשאו עיניהם אליה, ועבורי היא גילמה סמכות דתית ומוסרית כאחד. לאיש קראו חיים זנוויל, ולימים נודע "כריבניצער" הרֶבֵּי.  זכיתי לברכתו בברית המילה ובבר המצווה והערצתי אותו כילד וכנער.  

"הריבניצער" היה תלמידו האהוב של הצדיק משטפנשט. למרות הדיכוי והאיסור על כל פעילות יהודית דתית מצד המשטר הסובייטי, "בריבניצער" לא נגעו. כנראה שאורח חייו והתנהלותו של האיש כמו גם הסיפורים הרבים על תכונותיו המיוחדות, גרמו לנציגי המשטר להתייחס אליו ביראת כבוד ובהסכמה שבשתיקה אפשרו לו חופש פעולה ותנועה.

 

"הריבניצער" חי בחִרְבֶּה על שפת נהר דניסטר, ומעולם לא נעל את דלת ביתו גם כשלא היה בבית. חוץ מספרים, מיטת ברזל, שולחן שבור ועוד כמה כסאות שראו כנראה לא מעט תלאות, לא היה שם כלום. מכיוון שבברית המועצות הקומוניסטית לא היו מקוואות "הריבניצער" היה טובל במי הנהר הקפואים גם בחורפים הקשים ביותר, כשנאלץ לשבור את הקרח שכיסה את מי הנהר. 

 

אולם מעל הכל הרֶבֵּי זכה להערכה ולהערצה מצד כל יהודי האזור בשל פעילותו כמשכין שלום בין יהודים, בה ראה שליחות. הרֶבֵּי היה יוצא מביתו ביום ראשון השכם בבוקר ומתייצב בכל מקום בו שמע שקיים ריב בין יהודים. מעולם לא היה מחכה להזמנה, אלא פשוט מגיע למקום ולא עוזב עד שלא השכין שלום בין האנשים. לא היה משנה לו אם מדובר בריב בין שכנים, בריב בין בעל לאישה, או במריבה בין בני משפחה או חברים. מעולם לא שאל האם אותם יהודים פוקדים את בית הכנסת או מקפידים לחגוג את חגי ישראל. אף פעם לא ביקש תמורה ולא היו לו בקשות מאיש.

 

כמה ימים לפני הכרעת הדין במשפטי, עליתי לקברו במונסי. הגעתי באמצע הלילה במזג אויר גשום וסוער והופתעתי לראות לא מעט אנשים שעמדו ליד הקבר וקראו פרקי תהילים. כשיצאתי משם הרגשתי הקלה, וכנראה לא במקרה.

 

כשאני מתבונן בעסקנות חרדית של ימינו, אני חש שלעיתים במקום להשכין שלום הם פועלים דווקא להגברת הפילוג בעם ישראל, לחיזוק המחלוקות בינינו ולהעמקת הפערים והניגודים.

 

לגבי השיח המתנהל היום בין המפלגות החרדיות לבין שאר הציבור, אני סבור שהפעם לא מדובר בקצת "גועליציה" או במהלכים טקטיים שנועדו לשפר עמדות במו"מ הקואליציוני. מדובר ממש ברגע של אמת. הויכוח הוא לא בין כופרים ושונאי חרדים לבין חרדים, אלא בין שתי גישות שונות כמו שכבר הכרנו בהיסטוריה של העם היהודי -  בין גישת בית הילל לגישת בית שמאי. כולנו עומדים בפני הכרעה, האם אנחנו רוצים יהדות מחבקת, מקרבת, ידידודית או יהדות נוקשה, קנאית, מפלגת ומרחיקה.

 

הדרישות ש"ישראל ביתנו" מעלה הן בלב הקונצנזוס של החברה הישראלית – חילונית ודתית כאחת. על חוק הגיוס, כפי שהובא על ידי מערכת הביטחון חתום בין היתר הרב אייל קרים, הרב הצבאי הראשי. על מתווה הכותל, כפי שבזמנו אושר בממשלה, חתומים אביחי מנדלבליט מזכיר הממשלה דאז, ונתן שרנסקי יו"ר הסוכנות היהודית דאז. על ההצעה העדכנית בסוגית הגיור חתום מר משה נסים, שר המשפטים לשעבר ובנו של הרב יצחק נסים הרב, הראשי לישראל בעבר (אגב, מר משה ניסים מונה על ידי רה"מ בנימין נתניהו לעמוד בראש ועדה מיוחדת בנושא הגיור והדו"ח שהגיש מונח על שולחן הממשלה מאז חודש יולי 2018). אף אחד מהאנשים הנ"ל לא נמנה עם עוכרי ישראל, הם לא שונאי חרדים, והשם ישמור, הם לא חברים ב"ישראל ביתנו". כולם ללא יוצא מן הכלל מבינים דבר או שניים בהלכה.

 

כמו שהדגשתי במהלך מערכת הבחירות, אנו ב"ישראל ביתנו" אוהבים את מסורת ישראל ואת הערכים היהודיים, אבל מתנגדים בתוקף לכפיה דתית. הדרישות שלנו בסוגיות דת ומדינה נועדו לשמור על אחדות העם, התרבות והמסורת היהודית, החוסן הלאומי והקשר העמוק והמכבד עם יהדות התפוצות. לכן, אני רוצה להזהיר מכניעה לקבוצה קטנה אינטרנסנטית וכוחנית שתוביל אותנו למאבקים מיותרים ולשנאת חינם.