נקרע מבפנים אבל לא נכנע – כולם ישרתו את המדינה
עו"ד גיא אבנר | חבר מועצת ת"א-יפו מטעם מפלגת ישראל ביתנו
לוחם בצוות לוט"ר, פלגת סיירות בגדוד בארי
כישראלי לוחם, אין חמור ונורא בעיניי מצמד המילים 'ויתור עצמי'. זה הפוך מכל מה שחינכו אותי עליו, כל מה שעיצב אותי וכל מי שאני, ומי שאי פעם אהיה.
זה טבוע בי עמוק. אולי הודות לגן היהודי ההיסטורי שאני כל כך גאה בו – השאיפה הבלתי פוסקת למצוינות, להתפתחות ולהצלחה, תמיד חרף הרדיפה.
"ועשית הישר והטוב" (דברים ו, י"ח) – עיניים קדימה, אל המשימה, אל ההישג הבא. יהדות במיטבה.
ה"ישר" מגלם את השאיפה להגיע לרמה הגבוהה ביותר של התנהלות, ו"הטוב" מדגיש שפסגת ההישג היא לא רק התוצאה, אלא הדרך. לא רק השגת היעד, אלא החשיבות להשיגה בדרך מוסרית, ערכית ונכונה. הצטיינות עם יושרה.
אז איפה אתם ההנהגה? איפה אתם אחיי מקדשי התורה? איפה הסטנדרט שלכם של יושרה?
למה אנחנו לא כולנו יחד במערכה? כנסו איתנו תחת האלונקה – עכשיו הזמן שלכם להביא את הבשורה.
אחרי 250 ימי מילואים מאז פרוץ המלחמה קיבלנו עוד צו 8.
איו"ש עם קריצה לעזה. למעלה מחודשיים, מתחילים ב־31.8 – אל"ל (אימון לפני לחימה).
היינו כבר בעזה, פעמיים, ובאיו"ש בשני קווים, וגם הייתי בצפון במסגרת הלוט"ר – ממש "קום והתהלך בארץ" הגרסה הצה"לית.
"אנחנו נגיע כי צריך אותנו. נדע לעשות את המיטב, נגן ונעצור את מי שצריך מידי לילה, נסכל טרור. ונחזור בשלום", כתב המג"ד בצ'אט הגדודי.
בכל פעם שהסתיים סבב, אמא שלי השביעה אותי שזהו, שאני לא הולך יותר:
"תבטיח לי גיא, ותסתכל לי בעיניים ותישבע שזהו, מספיק, עשית מספיק".
ואני מבטיח לה – ואז הולך שוב. והיא בדיעבד מבינה, ולא כועסת שהפרתי שוב את ההבטחה.
העיקר שחזרנו בשלום, אפשר להירגע.
והיום אופיר המפקד צוות שולח לי הודעה בפרטי: "אז מה איתך?"
אבל עוד לא הודעתי בעבודה, ומה עם כל הפעילות בעירייה, והרגע עברתי לבית חדש והכרתי מישהי חדשה.
לצאת לבלי סוף מעצרים וסיכולים, לילות בלי שינה, תורניות מטבח ושמירה, וחם נורא, וצריך להתחנן לבועז המ"פ ליציאה – מה אני צריך את זה? אני נקרע. באמת שאני נקרע.
אמנם אני הכי מרגיש את השליחות והגאווה בלחימה – אבל רגע, על מה בכלל עכשיו הלחימה?
למה כ"כ הרבה אנשים הזויים שמרכיבים את הממשלה? בלי כיוון, בלי דרך, בלי מחשבה.
ואיך זה שאין גזרה שווה? ואיפה כל הערכים מהתורה?
אחיי החרדים – אתם אלו שיוצרים את ההפרדה, ובמקום איחוד את החלוקה. איבדתם מזמן את הבושה.
אז מילא הסכנה בפעילות המבצעית – אבל בא לי להיות בחגים עם החברים, עם המשפחה.
ושוב פעם כל הקושי הזה של לחזור מהמילואים וההתאקלמות בסביבה.
אני מסתכל על הרשימה – רמי בא, וגפן בא, שנער וזאור לא מתכוונים להפסיד דקה.
אז אני אוותר לעצמי? מה פתאום – אני בא! גם אם מבפנים אני נקרע – לא אוותר לעצמי, אני נשבע! גם אם זה לא יהיה לכל התקופה.
אני מבטיח – אנחנו לא נכנע. אנחנו נשנה את השיטה.
הרכבת הזו כבר יצאה, ולא, לא, לא – אני לא חי באשליה. הילדים שלי ישרתו בצבא, אבל הם ישרתו בגזרה שווה – לא נאבד את התקווה.
עו"ד גיא אבנר | חבר מועצת ת"א-יפו מטעם מפלגת ישראל ביתנו
לוחם בצוות לוט"ר, פלגת סיירות בגדוד בארי
